חתכים

התגעגעתי לתחושה הזאת.. אחרי כמעט חצי שנה שלא חתכתי, היום חתכתי.. היום נשברתי..

כשרבתי עם אבא שלי והוא רצה לפוצץ לי ת'פרצוף, אבל אמא שלי הרגיעה אותו והיום שוב הוא התגרה בי ואני כבר לא יכולה שלא להתעצבן..

"אני שונאת אותו" אני אומרת לעצמי אבל בפנים יודעת שזה לא נכון ושאני אף פעם לא אוכל לשנוא אותו כי אחרי הכול, הוא אבא שלי, אפילו שהוא הדמות הכי מאיימת בעיניי, הדמות שמופיעה לי בסיוטים, כשאני מתעוררת בבוקר ומרגישה את הדמעות נוזלות לי במורד הפנים, רועדת ולא מסוגלת לזוז..

חולמת ששוב הוא מכה, שהכול חוזר על עצמו, שכל הסיוט הזה שהוא בעצם החיים שלי עד החצי שנה האחרונה..

נמאס לי כבר שכולם חושבים שזה בסדר, שאני צריכה לנשק לו תרגליים על זה שהוא השתנה ושבזמן אחר אם הייתי אומרת מה שאמרתי הוא היה מפוצץ אותי.. אני צריכה להגיד על זה תודה?! למה זה צריך לקרות מלכתחילה?! למה אני צריכה בכלל לפחד מאבא שלי?! 

זה ל-א נורמלי. זה ל-א בסדר. זה ל-א מה שצריך לקרות!!

זה לא מגיע לי! זה לא מגיע לאף אחד!! 

אני מנסה להירגע אבל אני לא מצליחה לחשוב על שוב מחשבה חיובית, רק הפרצוף שלו תקוע לי בראש כל היום....

אסור לדבר על זה עם אף אחד, אסור להראות שכואב ואסור להראות שכלכך רע לי שאני עומדת להתפוצץ.. אסור לענות ולהביע את דעתי כי היא שונה משלו והוא "אבא שלי" למרות שהוא לא מתנהג כאחד כזה בכלל, יותר כמו ילד בן שנתיים!

אז מה כן מותר? לחתוך. זה המפלט שלי אנשים, אל תשפטו ואל תגידו לי להפסיק, זה ל-א עוזר..