עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

הסיפור שמעולם לא סיפרתי...

12/01/2015 23:48
רונה
מכות, משפחה, אהבה, בני נוער, צרות, בעיות

אלה החיים שלי, דרמה, ככה זה היה תמיד-  כל מי שסיפרתי לו חלק קטן ממה שעברתי כל השנים אמר "ממש דרמה" .

יאפ, דרמה..

זה לא משהו נשלט, זה ככה- זה מה שקיבלת- תתמודד..

אז מקבלים את זה וגם כשקשה אל תרחם על עצמך, יש תקופות רעות ויש טובות גם אם נראה שאתה שקוע עמוק בבוץ..
מוצאים דרך החוצה, החוצה מכל הדרמה.. או שפשוט מתרגלים :)

מעולם לא סיפרתי את כל הסיפור, אז חשבתי לכתוב את זה פה כדי לפרוק ולהראות לאנשים שגם כשקשה הכול עובר..
זה התחיל בגיל קטן, מבחינה חברתית בגיל הזה אני לא זוכרת את עצמי עדיין, אבל משפחה- איך אפשר לשכוח בכלל?..

אני חושבת שהמשפחה שלי תמיד הייתה דפוקה והבנתי את זה רק בשנה האחרונה, זה היה נראה לי רגיל עד שהבנתי ש..המשפחה שלי רחוקה שנות אור מלהיות "נורמלית"..
במשפחה רגילה לא צריך להתמודד עם דברים כאלה..
ידעתי שהורים שרבים זה נורמלי ורגיל פשוט לא ידעתי באיזו צורה- כשאחד מהם מקלל וזורק דברים ומשפיל ומרביץ ומערב את הילדים במריבות ומאבד שליטה על עצמו, זה לא נקרא נורמלי..
והצד השני שותק וסופג, בשביל הילדים, מנתק קשר עם חלק מהמשפחה שלו בשביל שהצד השני יהיה מרוצה, דבר שעד שלא קראתי עליו באינטרנט לא ידעתי שזו עבירה בעצם..
כשהאבא מכה את הילדים שלו, שיש לו התקפי זעם, שכל הבית צריך לסבול את זה ולספוג..
זה לא מכות רצח, כן? אחרת כבר ממזמן לא הייתי פה כדי לספר את זה, זה דחיפות וזריקת דברים והפלות לרצפה וסטירות ומכות בראש..
היו רגעים שהיה נמאס לי מהכול, ובחיים לא הייתי אובדנית אבל בשנה וחצי האחרונות הייתי..
רציתי להתאבד כל כך הרבה פעמים, רציתי למות רציתי שקט ושלווה, רציתי שייגמרו כל הבעיות והדאגות יהיו מאחוריי, שאני לא אצטרך להתמודד עם זה יותר, שאני אוכל באמת לחייך חיוך אמיתי ולא רק כדי להסתיר את כל הכאב שהרגשתי בפנים..
היו רגעים שחשבתי על להתקשר למשטרה ושיקחו אותו כבר, אבל לא יכלתי- הוא אבא שלי אחרי הכול...
זה כאב, אבל זה יותר כאב נפשית..
אז כן, נהיו לי צלקות לכל החיים בגלל זה.. לא העזתי לספר לאף אחד עד שהחלטתי להפסיק להתמודד עם זה לבד-
סיפרתי על זה לשני אנשים, רק בחצי שנה האחרונה, כשהעזתי סוף סוף לדבר על זה עם מישהו…
אחת מהם איתי תומכת ועוזרת, והשני? לשני לא היה אכפת..
אז החלטתי לא לספר את זה יותר לאף אחד, עדיף ככה…
אז ככה זה במשפחה מאז שאני זוכרת את עצמי, לא יכולה לשכוח את אותן התמונות מפעם, הצלקות בנפש לעולם לא ימחקו, אבל כבר הפסקתי לנסות לשכוח- זה חסר סיכוי..



מהבחינה החברתית לא יותר טוב, תמיד לילדים מסוימים היו בעיות איתי, לא כי עשיתי להם משהו, סתם כי הייתי תמימה ושקטה..
אבל ביסודי התמודדתי יפה, מצאתי לי חברה או שתיים בכל פעם שכמובן שאחרי תקופה קצרה הן יצאו מהחיים שלי ועזבו אותי לבד, אבל ככה נדדתי בין חברויות..
החטיבה זה כבר סיפור אחר.
בחטיבה עברתי בריונות.. השפילו אותי ושיחקו בי, ניצלו אותי וזרקו, צחקו עליי, רימו אותי, ריכלו עליי, פתחו עליי קבוצות וקראו לי זונה ועוד הרבה שמות אממ.. לא נעימים במיוחד..
לא היו לי חברות, כל השכבה שנאה אותי חוץ מילד אחד שאהב אותי..
אבל אני אהבתי מישהו אחר מהשכבה, שכבר הסתכסכנו כמה פעמים כי הוא שיחק בי וניצל אותי ואחרי שגיליתי שהוא ועוד כמה ילדים מהשכבה תכננו תכנית ענקית של איך להשפיל אותי, זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת נשבר לי הלב.
לא נפרט יותר מידי פרטים- בכיתה ט זה השתנה, עברתי בית ספר, הכרתי חברות, והכרתי שני ילדים- אחד שאהבתי ואהב אותי ואחד שלא הפסיק להתחיל איתי..
זה לא נגמר יפה, כמובן שתהיה דרמה!
בסופו של דבר הילד הראשון גרם לפרידה שלי ושל הילד שאהבתי, האהבה האמתית הראשונה שלי נעלמה לי..
הייתי בדיכאון ולא הפסקתי לבכות, לא נכנסתי לשיעורים, בכיתי בכל מקום- בשירותים בבית ספר, באוטובוס, רכבת, בחדר, בכל מקום..
נכנסתי לדיכאון כמו שבחיים לא הייתי בדיכאון, ועשיתי דבר שהתחרטתי עליו אחרי זה אבל מה יש להגיד? זה עזר לי.. התחלתי לחתוך את עצמי.. היה לי נורא קשה מהרבה בחינות, ילדים מהשכבה ניתקו איתי קשר בגלל כל מה שקרה, ואמרו עליי שאני "מתוסבכת"...
בשלב מסויים כבר הבנתי שחושבים בגלל הטעות שעשיתי שאני משוגעת, רק כי אהבתי שני ילדים באותו הזמן…
אבל אני לא הפסקתי לאהוב את האהבה הראשונה שלי עד שהוא כבר שנא אותי וממש לא מזמן, שנה וחצי אחרי, ניתקנו קשר אחרי שהוא יצא עליי ואמר לי שכל הקשר היה מזויף..
שוב נכנסתי לדיכאון, שוב חתכתי, התחרטתי, ושוב ושוב…

עברנו דירה, בגלל הלחץ התקפי הזעם של אבא שלי התעצמו ובתדירות גבוהה יותר, לא ניתן היה לשלוט בזה, לא היה מה לעשות..

הייתי עדה לזה שאבא שלי התחרפן, רצה להתאבד ולהרוג את אמא שלי עד שאחותי הגדולה לקחה לו את האקדח ולא הסכימה להביא לו אותו..
מאז היו עוד הרבה מקרים, התעוררתי מצרחות ומהבכי של אחיות שלי, זה היה בלתי נסבל..
התחלתי לחתוך שוב כי היה לי קשה ואסור היה לי להישבר, בשביל אחיות שלי הקטנות, כי אחותי הגדולה כמעט ולא בבית..
באחת מהפעמים הזמנו משטרה, ואמא שלי הגנה על אבא שלי כי היא לא רצתה שייהרסו לו החיים..
אז הוא חזר ומאז הכול יותר טוב, אבל זה ברור לי שזה לא נגמר…
אני רק מקווה שבעתיד יהיה טוב יותר..



אז הנה, סיפרתי את הסיפור שמעולם לא סיפרתי, אולי בקצרה והחסרתי הרבה- אבל סיפרתי,
ואחרי ההתעללות בבית ובבית הספר, אני פה לספר את הסיפור שלי, סיפור חיי….
הדס
משי
13/01/2015 00:54
יקירתי, אני רוצה לחזק אותך.
הסיפור שלך מאוד דומה לסיפור שלי.
אני מניחה שאת עדיין מאוד צעירה ואת יודעת - רבה הדרך שלפנייך.
יש מה לעשות, יש לאן להתקדם. צריך להאמין, בעיקר להחזיר לך את האמונה בעצמך.
לאט לאט, תכתבי, תחשפי, תשפכי את מה שעל הלב, ותתחילי להאמין בך, במי שאת יודעת שאת, מעבר לכל הנסיבות הקשות של חייך.
רונה
13/01/2015 16:11
תודה רבה, מעריכה מאוד :)
Lady luck
13/01/2015 02:07
היי רונה.
מעריכה אותך, עד אין קץ, על כך שתפסת יוזמה ושיתפת.
ברוב המקרים, השיתוף הרבה יותר מורכב מהמצב הקיצוני עצמו, לכן קבלי ממני חיזוק חיובי.
מצטרפת לחיזוקים של משי, אל תחששי להמשיך לשתף. כאן אף אדם לא ישפוט אותך, כותבת לך מנסיון אישי וזוג עיניים.

לעולם אל תתביישי בדבר. זכרי, את לא אשמה בשום דבר מאלה שתיארת.
מה שכן אמליץ לך, הוא לפעול בכל פעולה אפשרית, על מנת להעלות לעצמך את הבטחון העצמי. המשפט הזה תקף, באופן תמידי, לגבייך ולגבי כל בלוגר כאן: את שווה הרבה יותר ממה שאת מרגישה כרגע.
אשת המזל
רונה
13/01/2015 16:13
תודה רבה! :)
והשם שלי הוא לא רונה, זה שם בדוי כדי שלא ידעו מי אני :)
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: